והגעגוע לחזור לימים הטובים (?), בהם להקות ביצעו יצירות רפטואריות של גדולי הכוראוגרפים, ויכלו להפגין את יכולותיהם לא רק בתחום הכוראוגרפיה, אלא בביצוע, שמנסה להתחרות עם להקות אחרות בעולם.
רוח הערב הנוכחי שיקפה את המהלכים הללו. "הפרויקט"-הלהקה הרפטוארית החדשה והיחידה בישראל כיום, שאינה להקה בלעדית של כוראוגרף, הציגה בו שתי יצירות: של וילאם פורסיית', אחד מגדולי הכוראוגרפים בימינו, ושל עידן שרעבי, יוצר צעיר מקומי.
Double/Single' של פורסיית', היתה היצירה הפותחת. על שני מזרונים זוגיים, על במה גדולה וחשופה, מתנהלות מערכות יחסים בין אנשים. כשעולה המסך והבמה נחשפת, ישנה ציפיה לאיזה טוויסט, להפתעה ולשבירה, אבל זה לא קורה. עצם העבודה בתוך מגבלה- ריקוד על שני מזרונים , ולא שמוש בכל הבמה, יצר איזו ציפיה למשהו אחר שיקרה. לצלילי באך מבוצעות תנועות אקרובטיות רבות, קופצניות, בועטות, חסרות מנוחה, המנסות לתאר את היחסים בין הדמויות, ללא סטייה כמעט מתוך השטח המצומצם של המזרונים, אך הריקוד נשאר אקרובטי, ומעט ממנו גרם לי לחשוב על יחסים. התנועה הייתה תמידית ולא מרפה, וחסרו לי רגעי השקט, השבירה, הניסיון לומר משהו אחר בתוך מה שהיה ברור מהרגע הראשון.
היצירה השניה, RAK TAMID, של עידן שרעבי, בהשראת כתבי פרויד , המצוטטים ברקע, מעניינת ומעוררת מחשבה. ישנו משחק עם המשפט" ..ונוכל לקבוע כלל, שאדם מאושר לעולם אינו מדמיין, רק אדם בלתי מסופק עושה זאת....”. היצירה מנסה לדבר על הגישור בין ניגודים, בין שונים, אדום לבן ושחור, בדרך שבא ניסה לדבר פרויד על הגישור בין פנטזיה מינית ויצירה. הרקדנים מעולים, התנועות חדות ולעיתים מעוגלות, והזרימה מעניינת. התחושה האקזיסטנציאליסטית חזקה. לי הפריעו החזרות המרובות ברקע על חלקי המשפט הנ'ל, מה שנתן הרגשה של "יותר מידי". נגיעות חטופות בו היו מיטיבות עם היצירה.
מצד אחד היתה בערב הזה מן תחושת שיא, מצד שני נפילה, שכן הכל ידעו שזה הערב האחרון של הלהקה, שנסגר תקציבה, והיא מתפרקת. כמה חבל. אבל אולי זה מה שמתאים לנו בישראל: להמשיך להתעסק עם עצמנו, עם היצירה הישראלית, עם הבעיות שמטרידות אותנו, להמשיך ולעבוד בטכניקות ובסגנון התנועה הישיר, הבוטה, האלים לעיתים, הלא מתפשר ולא מתחנף. אנחנו מה שאנחנו.
