המחול מלווה כאן, ולאורך רוב המופע, בסיפורי ילדות של רנה, בהקשר לאמה, וליחסים ביניהן, המושמעים בפסקול ברקע, בקולה של שינפלד. אני מוצאת שזו היתה נקודה חלשה במופע. על אף האמינות שנוצרת מכך ששינפלד מספרת בקולה את סיפוריה, הכתובים היטב ובכישרון, היא קוראת אותם כדקלום. הטקסטים המעניינים באמת, המרגשים, וגם אלה שהוגשו ברקע בצורה משכנעת יותר, היו חלקי משפטים, אסוציאציות, מילים בודדות, לעיתים ללא תחביר כלל. אלה שמשו רקע לביצוע מצויין של הלהקה, לעיתים בזוג, לעיתים בהרכב אחר, לעיתים שמשו רקע לווידאו מעניין ואמנותי, שבו הופיעה שינפלד בקלוזאפים מרגשים ומלאי הבעה.
צילום: גדי דגון
המופע רווי אווירה ונוסטלגיה, אבל לא זו המתקתקה, המעיקה, ממנה חששתי כאשר שמעתי מהו נושא המופע, אלא נוסטלגיה עדינה, מלווה בהומור, ושזורה בתמונות יפיפיות. למשל: שתי רקדניות הנתלות על שני עמודים, ורנה שינפלד רוקדת לצדן. לאחר מכן נכרכים על העמודים סרטי גומי ארוכים היוצרים גבולות, מגבלות וצורות שונות בחלל.
תמונה נהדרת ומרגשת נוספת היא זו שבה רנה שינפלד משחקת בחול, גם בסרט המוקרן וגם על הבמה. בתוך כך מושמע סיפור ילדות על טבעת שנמצאה בחול.
בקטע נוסף היא משחקת עם שערה הארוך, ברקע מוקרן הסרט, ונשמע קולה כשהיא מדברת על תפילה. זהו קטע עדין ומזוכך, ממש כמו תפילה.
הקטע החזותי המרגש ביותר מתבצע בסוף המופע. רנה רוקדת עם בדים לבנים שקופים, וכמו מתוך מצנח ענק, או כנפי מלאך ענקיות, היא הופכת למין דמות שמיימית נפלאה. את המופע חותמת תוספת הומוריסטית לקטע הסיום, ובה יוצרות כל הרקדניות דמות של סוסה ענקית, או סוסה עם עגלה, על רקע שיר הילדים המוכר "עגלה עם סוסה", וכך נסגר מעגל המופע: הזכרונות, המציאות, הכאב, ההומור, היופי, ההשלמה, התקווה. הסוסה היא כמו רנה שינפלד (כך לטענתה כינתה אותה אמה, כששמעה שהיא רוצה לרקוד: מה את רוצה להרים רגליים כמו סוס?)ֺ. רנה האמנית, האצילית, החיה בחלומות, אך גם זו היודעת להגשים אותם, ולחברם לקרקע ולמציאות.
