הריקוד השני, ריקוד מודרני, נקרא "חשמלית", לכוריאוגרפיה של דיולה צ'קברי ומוזיקה של Debussy ושל Gyorgy Ligeti . דיולה, יליד בודפשט, רקד במחזות זמר ובלהקות מחול נחשבות וצבר ניסיון רב כיוצר וכוריאוגרף בארץ ובעולם. הרעיון ל"חשמלית" לקוח מהמחזה של טנסי ויליאמס "חשמלית ושמה תשוקה". הריקוד ביטא מערכות יחסים, קונפליקטים ופיוס בין שתי נשים ושני גברים בקונסטלציות שונות: דואטים בין הנשים, בין הגבר לאישה, עבודה עם כסא ומשולשי אהבה שונים. הקנאה, האהבה והמשיכה התרחשו במקביל על הבמה ולנו, כצופים, נותר לעקוב ולבחור במה להתמקד. המעבר ממוזיקה קלאסית למוזיקת ג'ז הייתה מעניינת. התפאורה הוסיפה לאווירה האורבאנית: הכסאות והשולחנות שעל הבמה נראו כאילו נלקחו מבית קפה. שני פרגודים שימשו להחלפת בגדים על הבמה, תוך כדי היצירה. שימוש רב בחזרתיות ככלי תנועתי, העצים את תיאטרון המחול. יחד עם זאת, טקסט היה עשוי לתת רובד נוסף ועמוק יותר ליצירה כולה.
הריקוד השלישי, "נקודת מבט", היה ריקוד ניאו קלאסי לכוריאוגרפיה של נוביצקי. זהו ריקוד לשש רקדניות ולשני רקדנים לצלילי מוזיקה של באך. "נקודת מבט" היא יצירה חזקה, התלבושות בצבעי אדום ובורדו נהדרים, מוטיבים תנועתיים זהים בפתיחה ובסיום, והדבר העניק מסגרת שלמה לעבודה ולרקדנים המוכשרים מאד.
נראה כי די בשלושת הקטעים שבחלקו השני של הערב למופע שלם, שללא התוספות של החלק הראשון היה נראה מהודק ומקצועי יותר.
