ריקוד הסולו היה של הרקדנית יוליה מוסטר- ורלוצקי והוא קטע מהבלט "הפרג האדום". את הדואט רקדה נדיה עצמה עם יעקב נודל. הקטע הנבחר, "בתולת הקרח", קשה מאד לביצוע ומציב רף גבוה של טכניקה ושל הרמות. הטריו נלקח מתוך הבלט "סוסון גבנונון" של מריוס פטיפה ומיכאל שניידר הפליא בנוכחות בימתית כובשת ועוצמה רבה. מעניין היה למצוא בריקוד הרביעייה כוריאוגרפיה של ליאוניד יעקובסון, שהיה אחד מהכוריאוגרפים המובילים ברוסיה הסובייטית, ומשום מה הוא פחות מוכר בארץ. הריקוד נרקד על ידי ארבע בנות שלא עזבו את ידיהן זו מזו לכל אורכו ובחנו את היכולות שלהן לצד המגבלה הזו. בלטה במיוחד בעיני קרן נוטיק בעדינותה ובדיוק תנועותיה. ריקוד בחמישה רקדנים היה ריקוד הבאסקים מתוך "להבה של פאריז" והתלבושות לקטע זה הגיעו היישר מתיאטרון הבולשוי. ריקוד בשישה היה קטע מתוך "אסמרלדה".
מתוך מאוויים ומאבקים
ואולם, שיאו של הערב, בעיניי, היה חלקו השני. הכוריאוגרפיה מאוויים ומאבקים חלק זה הוכיח כי על הלהקה לפתח את הצד הניאו קלאסי שלה על סמך הבסיס הקלאסי החזק שיש לה.
הכוריאוגרף הרומני יואן טוג'ארו יצר כוריאוגרפיה זו במיוחד עבור בלט ירושלים. הריקוד מדבר על המאוויים והמאבקים בנפשו של אמן. הדבר בא לידי ביטוי במראות שנעו על הבמה ולמעשה שיקפו לרקדנים את האמת הפנימית ( mirroring). המאבקים והמאוויים שלובים זה בזה וסוחפים את האמן לתוך מערבולת. המאבק טומן בחובו אשליות, תקוות וחלומות, שרק אלה האחרונים, נותרים יציבים. המוזיקה על פי קונצ'רטו לצ'לו ולתזמורת של בנימין יוספוב כתובה בארבעה פרקים. כך גם נשמרים ארבעה חלקים בגרסה הכוריאוגרפית. המוזיקה דרמטית ווירטואוזית. הריקוד מושתת על טכניקה קלאסית של הרקדנים, אך סגנונו ניאו קלאסי.
יצאתי מהמופע בתחושה שישנה אישה קטנה וצנומה ששואפת ליצור כאן בועת בולשוי קטנה. אמנם, לא יכול להיות בולשוי בירושלים, אך השאיפה אל העתיד בכזו נחישות תביא אותה למחוזות מצוינים, ובמיוחד כאשר רפרטואר הלהקה יתרחב בכיוון הניאו קלאסי ואף המודרני.
