המופע “Bill” של להקת מחול בת-שבע מעורר שאלות פילוסופיות: על החיים, על הגוף, על מה שבתוכו, על ביחד ולחוד, על סדר ועל תוהו ובוהו. יש סדר על הבמה? עושה רושם שהרבה. התאורה מסדרת פסים על הבמה, לאורך, לרוחב, באופן סימטרי ומאורגן. המוסיקה – אלקטרונית.

הרקדנים ממלאים את הבמה ויוצרים בתנועה מסדר של קבוצות: תלבושת אחידה לכולם – בגד גוף בצבע גוף, שיערם אסוף, מסורק למשעי וצבוע בגון בהיר. צועדים יחדיו. מרווח בין גוף לגוף, ללא מגע.

הרבה סדר? לא עוד. סערה. דמות – עם יותר שיער מגוף – פורצת לבמה, מחוללת בשערה. פורמת את הסדר, מתירה את הקשרים.

« הקודם

אז המוסיקה מתחלפת. ולפתע רגשות מרחפים על הבמה, מילות השיר נוגעות, קושרות לב אל לב, ומשנות את האווירה.

המתרחש על הבמה מלא ניגודים: ריקודים אינדיבידואליים נשזרים בריקודים קבוצתיים, תנועות חדות ו"רובוטיות" לצד תנועות עגולות ורכות. בקטעי הסולו בפתיחת המופע הרקדנים כמו מתנערים מתוך גופם, מנסים לפרוץ החוצה מגופם. לאורך המופע מתרחש תהליך של היפרדות והתקבצות, עד לקטע האחרון שבו הייחודיות של הפרט נבלעת ב"ביחד" המגובש.

שרון אייל, הכוריאוגרפית, בעלת ראייה מרחבית-בימתית, מגישה לקהל הצופים מגוון של רגעי מחול במינון מעניין ובתזמון מחולל מחשבה.

המוסיקה האלקטרונית נתפסת לעתים כמונוטונית וחד-גונית, אך במופע אפשר לראות רבדים שונים בתוכה, באמצעות המחול. לעתים הפסים על הבמה נדמים כמו חמְשה בדף לרישום תווי נגינה, כאשר הרקדנים הם התווים, שנעים ומניעים את המוסיקה. נדמה שאפשר אפילו לעצור את המוסיקה המתנגנת, ואנו נמשיך לשמוע אותה דרך תנועות הריקוד.
לרקדני הלהקה גוף בדיוק כמו שלנו, הצופים, אך הם שולטים בו ומניעים אותו באופן מעורר התפעלות. מדובר בכ- 20 רקדנים, בעלי ייחודיות ואופי, ואיכות ביצוע מרשימה ביותר – כולם ביחד וכל אחד לחוד.