מחוללים במעגל, הבמה כזירת איגרוף. אנרגיה גואה, דו-שיח מחולי. התקרבות. רגיעה? נגיעה קלה של הרקדן, ידו על כתפה. אורות משתנים, אדום ולבן יחדיו. פיוס באופק, אולי. והם מתרחקים, נמוגים. השירה נמשכת, הזמר והזמרת הולכים אחריהם, יוצאים גם הם. שקט שאחרי הסערה.
כך הסתיים אחד מהקטעים במופע Entredos (בין שניים), של להקת Remangar, בכיכובם ובניהולם של קרן ואבנר פסח. המופע בנוי מסצנות שמתארות מה מתחולל בין זוג אוהבים מאז היכרותם ועד היום. סיפור של רגשות, אהבה, חלומות, קשיים, זיכרונות, קשר עמוק.
קרן ואבנר הכירו בספרד, והפלמנקו הוא חלק בלתי נפרד מחייהם המשותפים. הם רכשו ידע רב וניסיון בשנות שהותם בספרד, וספגו את סגנונה של משפחת הצוענים הידועה מסביליה - משפחת Farruco. סגנון ייחודי, מלא עוצמה וכוח, רקיעות רגליים המדברות בעד עצמן, ומעל הכול – הקפדה על סגנון טהור – Flamenco Puro, המשמר את אופיו המקורי והמהותי של הפלמנקו.
הפלמנקו הוא ז'אנר מוסיקלי שהתפתח בדרום ספרד, בחבל אנדלוסיה. אמנות שהתפתחה מהעם, אמנות המבטאת רגשות, את חוויות החיים ואירועי היומיום. הפלמנקו נוצר ממיזוג מרכיבים של מגוון תרבויות, דתות ועמים, אך ברור לכול שלצוענים תפקיד מפתח בהיווצרות הפלמנקו.
הcante, השירה, הוא המרכיב הראשוני, שילוב בין שירי דת שונים ושירי פולקלור ומוסיקה עממית, שהתערבבו ליצירת עולם שלם של ביטוי רגשי. רק בשלבים מאוחרים יותר הצטרפו הריקוד והנגינה בגיטרה.
וכך גם הזמרים במופע – יהודה שוויקי ויעל הורביץ – מספרים לנו ברגש רב, בקולם, בהבעות פניהם, ובגופם על הדרמה המתרחשת על הבמה. מפליאים בשירתם, סוחפים את הקהל, מהפנטים, ומרגשים.
בריקוד הגואחירה (Guajira) רקדניות הלהקה בתלבושת מאירת עיניים – לבן וורוד בהיר. אוחזות מניפות לבנות, וממלאות את הבמה בתנועותיהן. חתונה? על פניה של קרן, הלבושה גם היא לבן, נראה שמץ של חיוך. האווירה משתנה. קרן ממורכזת – גם במבטה, גם בגופה. הריקוד פורץ מתוכה, במלוא העוצמה. תנועותיה מעוצבות, מדויקות, ומשתלבות בהרמוניה עם המוסיקה.
על אף שיש עלילה, לעתים מגוללים אותה ברמיזות, כמו למשל מוטיב השַל – אשר קרן אוחזת כתינוק בחיקה, אחר-כך פורשת אותו על הספסל (שגם הוא מוטיב בפני עצמו), ובהמשך מתעטפת בו. מסתורין שנשמר, כיאה לאמנות הפלמנקו.
הכוריאוגרפיה המשלבת את שש רקדניות הלהקה יחד עם הרקדנים הראשיים דורשת הקפדה רבה, ואכן התוצאה לא מאכזבת. שש הרקדניות ממלאות את הבמה, ויוצרות שילוב שמסקרן, מעניין ומוסיף לאווירה. רקיעות הרגליים המדויקות של כל הלהקה, המאפיינות את סגנון הריקוד של קרן ואבנר, זוכות למחיאות כפיים ולהתלהבות הקהל.
ההרמוניה הנוצרת על הבמה כוללת גם את הנגנים – שני גיטריסטים ו- palmero (שכלי נגינתו הוא הכפיים!), ובין הריקודים הם גם מנגנים קטעי סולו, ומלווים את הזמרים. קסם הפלמנקו נשמר, וזאת גם הודות לתאורה המוקפדת, ולתלבושות המעוצבות.
וכך המופע מעביר אותנו מהתרחשות אחת לאחרת, עד קטע הסיום. אחרי מחיאות הכפיים של הקהל מגיע ההדרן. הרקדנים נינוחים, האווירה קלילה יותר, עומדים בגורן על הבמה, ונותנים לקהל הזדמנות לספוג עוד קצת מהפלמנקו הטהור. הפעם – בולריה (buleria), ריקוד של מסיבות, של שמחה והשתובבות. הזמרת מתחילה לשיר, ולפתע, משוחררת ועדינה מפתיעה אותנו בקטע ריקוד. נפלא. והזמר לא נשאר מאחור – לא נראה שהוא רקדן, אך בהומור עצמי ושמחה פנימית הוא מניע את גופו, וכל מה שנותר לנו הקהל לעשות – למחוא כפיים, ולצאת מהמופע בתחושה נעימה.
