המעברים המעניינים בין תנועה לקיפאון במקום, בין פוזיציות קלאסיות לשבירות רכות ומשוחררות, המאפיינים את נהרין בכלל, וכמובן - בשתי היצירות השונות כל כך זו מזו, שהועלו בערב זה.
ובכן, קיר היא יצירה שנעה בין המציאות הישראלית מאוד של הצבא, שירי ארץ-ישראל הישנה והטובה, קונוטציות של צבריות ופטריוטיזם, לבין השתחררות מכל אלה, גם בתנועה. הרקדנים צועדים כמו במסדר צבאי, ומידי פעם נשברת הצעידה על ידי תנועה מקורית ומשוחררת של אחד מהם. זוג רקדנים נעים יחדיו בזמן שאחד הרקדנים נותן פקודות בשפה לא ברורה. השילוב בין המכניות של הצעידה לבין התנועה המשוחררת מהפנט. באחת התמונות היפות, יושבות על הרצפה שש רקדניות בשורה אלכסונית, אחת מהן מבצעת סולו יפהפה, לצלילי פטיפון ישן, המשמיע משירי ארץ-ישראל הישנה, שירי הווי של פעם. שיא היצירה הוא, כמובן, הקטע המפורסם אחד מי יודע, המציג התפשטות פיסית, נפשית ורוחנית, מערכי מסורת וקולקטיב. חלק זה מסתיים בדואט נהדר של רקדן ורקדנית. הוא ניצב מאחוריה, והזרועות שלהם, וכפות הידיים, יוצרים יצור משונה ומעניין, מרובה איברים. הם נפרדים ומתחברים, ונעים בהרמוניה ותיאום מושלם. רגעי השקט שבתוך התנועה מעניקים רובד נוסף ועומק לריקוד. זהו מעבר נכון לחלקו השני והארוך יותר של הערב, זינה.
מתוך זינה
צילום: גדי דגון
זינה שונה לחלוטין – באווירה, בקונוטציות – אך לא במהות של התנועה. עם פתיחת המסך מתגלות לנו חמש דמויות הלבושות באופן אחר לחלוטין, במחוכים וחצאיות, בסגנון רומאי עתיק. הן נעות באוניסונו. חמישה רקדנים אחרים, חמורי-סבר, יושבים על כסאות אדומים מאחור וצופים בהם, כשופטים בתחרות. המחול מורכב, שוב, כמו קיר, מתנועה ועצירה. המעברים הם מתנועות שבורות ופוזיציות קלאסיות, לכאלה שהן זורמות ללא קץ. המוסיקה חרישית. האוניסונו נשבר, בדרכו המיוחדת של נהרין, באמצעות תנועה אינדיווידואלית של רקדן, רקדנית או זוג רקדנים. את המחול מלווה מלל: הרקדנים מדברים, או שבמוסיקה שברקע נשמעת הקראת טקסט. האמירות אוניברסליות, בוטות מאוד לעיתים, ומוגשות בסגנון הראפ. ואולם, כל זה משדר אווירה שונה לגמרי מקיר: ממציאות עמוסת משמעויות וסמלים לאומיים, עברנו למציאות אוניברסלית עכשווית, פוסט-מודרנית, ראפיסטית, מנוכרת משהו, השזורה ברמזים לעולם עתיק של תרבות אוניברסלית קדומה.
נהרין עושה ביצירה זו גם שימוש מעניין בתקריבי צילום-וידאו, המתבצע בצורה חיה בזמן ההופעה, ומוקרן על המסך האחורי. באחד הצילומים נצבע הקיר האחורי בלבן, ותוך כדי כך נחשפים בקלוז-אפ, פניה היפים והעצובים של אחת הרקדניות. בקטע אחר, מתהפכת המציאות הבימתית, כשאחד הרקדנים מצלם את הקהל, ותמונת הקהל מוקרנת על הקיר האחורי, בזמן שהרקדנים, גבם לקהל, צופים בה. היצירה מסתיימת כאשר אחד הרקדנים נעמד על כסא, ומצטרף לשיר הנשמע בפסקול בזמן ששאר הרקדנים נעים בתנועות שבורות, כבובות ממוכנות, בשורה אחת, באחורי הבמה, ועם הגב לקהל. שירתו הופכת לצווחה, ותנועתו מתעוותת, כמו תנועת יתר הרקדנים, ובזה נחתמת היצירה.
