השימוש במסך האחורי, העשוי רצועות רצועות, גם הוא מרשים ומיושם ביצירתיות רבה. ורדימון מרבה להשתמש כאן בהקרנות וידאו, המגדילות על המסך האחורי דברים קטנים ומקומיים המתרחשים על הבמה, או על גופו של אחד הרקדנים. המסך האחורי הופך כך לתפאורת הבמה. היצירה מצליחה להרשים אותנו גם בזכות השליטה הגופנית, הטכניקה והכוח של הרקדנים. המחול עצמו, התנועה, היה חסר לי, אך כשהוא היה, לעיתים רחוקות, הוא היה מעולה וזורם.
היצירה מזעזעת את כל חושינו: החל במוסיקה צורמת ומחרישת אוזניים בפתיחה, דרך רקדנים שיורים זה על זה באקדח צעצוע, ובהמשך גם כאילו הורגים זה את זה, וכלה בקטעים בהם הרקדנים חושפים את ישבניהם, במאבקי הכוחות ביניהם, באלימות, בהתעללות שלהם זה בזה.
Yesterday של יסמין ורדימון מנסה גם להצחיק, בעיקר בקטעי הסטנד אפ, כשהרקדנים מדברים אלינו, ובזה היא נכשלת, כי ההומור לעיתים קלישאתי ומביך. למשל: בקטע בו נואם אחד הרקדנים במגפון, אודות הדברים בהם הוא מאמין: שגבר לא צריך לרקוד על הבמה, שכולם שווים חוץ ממי שווה יותר, וכדומה. בקטע מסוים רקדן חובט ברקדנית, מקפל אותה ומתעלל בה, תוך כדי דיבור על מחלות. הומור אחר, יצירתי ורענן, יש בקטע בו רקדנית מציירת על גופה בטוש שחור, והציור מוקרן על מסך וידאו מאחור. קווי המתאר השחורים יוצרים בית, כמו בציור של ילדים, עם חלונות, דלתות וארובה. רקדנים נוספים יוצאים מהחלונות, מהדלת, ומעניקים לציור חיים, עד לרגע בו הקווים הופכים לקשקוש, ולכתם שחור, שנראה כשריפה העולה מן הבית, שיוצא ממנו עשן. ההומור כאן עדין ומקסים.
להטריד, לזעזע, להצחיק, לשאול – אלה הן מטרות מעולות עבור יצירת מחול, רק שבערב של יסמין ורדימון הרגשתי שאלה הן המטרות המובילות את היצירה, כאשר חסר בה הדבר העיקרי, שהוא אחדות ושלמות. מתוך התכנייה של Yesterday ניתן להבין, מצד אחד, שהערב הוא בעצם אוסף קטעי מחול מעבודות שונות של ורדימון, לציון עשור לקיום הלהקה. מצד שני, היצירה הוצגה כעומדת בפני עצמה, ואת הסתירה הזאת קשה ליישב. הערב משלב קטעי מחול פיסיים מאד, כוחניים, אתלטיים, שמינונם מועט, ביחס למרכיבי היצירה האחרים, קטעי תיאטרון מחול על גבול הסטנד אפ והנונסנס, אנימציה מופלאה בשילוב מחול, וגימיקים מרהיבים ומלאי הומור. מה קושר את הכל ליצירה אחת? לא ברור.
