להקת בת שבע - היהלום שבכתר המחול הישראלי

התכניות הראשונות
אנה סוקולוב, מחניכותיה הראשונות של גראהם שהחלו לפעול בארץ ערכה כבר בשנות החמישים היכרות לרקדנים המקומיים עם שפת המחול של גראהם. חלק מהדמויות המובילות בבת שבע למדו אצלה ואחרות נשלחו לניו-יורק ורכשו את השכלתם באולפן הבית של גראהם ובבית-הספר ג'וליארד.

מייסדת הלהקה, בת שבע דה רוטשילד, בת למשפחת נדבנים מהעשירות בעולם, הקימה ב-1958 קרן לעידוד מוזיקה מודרנית בארץ. בהיותה חובבת מחול שאפה לקדם את המחול האמנותי לישראל, והייתה למייסדת בת שבע ולמפיקה שלה, ואילו מרתה גראהם שאנשיה ניהלו את החזרות באופן יום יומי הגיעה מספר פעמים בשנה לארץ והיתה המנהלת האמנותית שלה.

התכניות הראשונות של בת-שבע כללו מספר עבודות של גרהאם – "אל תוך המבוך" ו"הרודיאדה" ב-1964, ואת "שעשועי מלאכים" ו"הגן אחוז מלחמה ב-1965. בצד אלה הועלו בשנים הראשונות יצירות מקוריות כמו "בת יפתח" של רינה שיינפלד, "אדם וחווה" מאת אושרה אלקיים ועוד.

החזרות הראשונות של בת-שבע נערכו בקונסרבטוריון "רון" בתל-אביב. הופעת הכורה, בליווי תזמורת "קול ישראל" בניצוחו של גארי ברתיני, נערכה בתיאטרון הבימה בתל אביב ב-16.12.64. על הסגל הראשון של בת שבע נמנו חמישה עשר רקדנים: אושרה אלקיים, הדסה בדוח, רינה גלוק, גלית גת, לינדה הודס, יהודית ואל, לאה לוין, רות לרמן, אהובה ענברי, רינה שיינפלד, משה אפרתי, אהוד בן-דוד, שמעון בראון, משה רומנו ורחמים רון. מוזיקאים שעבדו עם הלהקה באותן שנים: גארי ברתיני היה היועץ המוזיקלי של הלהקה. בין המלחינים: עידן פרטוש, פאול בן-חיים, צבי אבני, מרדכי סתר, נועם שריף ועוד. נתן מישורי ליווה את החזרות בפסנתר.

 

 

נבכי הלב, מאת: מרתה גראהם. רקדנית: רנה גלוק, צילום: מולה הרמתי

בשנים הראשונות עיצבו את התפאורות זאב הלפרין ודני קרוון. את התלבושות עיצבו אורסולה ריד (בתכנית הראשונה), ומעצבים ישראלים: יהודית לוי, ברטה קווץ, יהודית גרינשפן ועוד.

סגנון בת שבע בשנים הראשונות
סגנונה של גרהאם היה לקו המנחה של הלהקה בימיה הראשונים. פריצת הדרך של גרהאם התאפיינה בכך שהיא הייתה הראשונה שטיפלה בנושאים פסיכולוגיים, בעזרת התאורנים ידעה לבטל את מימדיה של הבמה, הייתה חלוצה בעיצוב תלבושות ותפאורות שהתאימו לחזונה הכוריאוגראפי, והזמינה מוזיקה מקורית לכל מחול שיצרה. בת-שבע תחת שרביטה של גרהאם שמה דגש על כוונון הגוף, על כוח, על שיווי משקל, על הדרמה שבתנועה, על ליריות ועל הצדקה פסיכולוגית לכל תנועה ותנועה.

ההצלחה בשנים הראשונות
לאחר הבכורה ובהמשך, גם בעונה השנייה, הקהל והביקורת היו נלהבים, וההצלחה של בת שבע הייתה כמעט מיידית:
"להקת המחול "בת שבע" הוכיחה כי אפשר למצוא כוחות ללהקה מתמדת בארץ [...] להקה זו היא הישג חשוב לאמנות המחול בישראל." חיים גמזו, הארץ, 18.12.64.

"להקת המחול החדשה של הברונית בת-שבע דה רוטשילד פרצה בימים אלה כרוח סערה על פני מדבר המחול הישראלי ועשתה את הבלתי אפשרי." משה נתן, במחנה, 29.12.64.

"אין לי ספק שזוהי הלהקה המקצועית ביותר בין להקות המחול המודרני אשר קמו בישראל עד כה." מיה ארבטובה, קול העם, 1.1.65.

 

 

עמי ים עמי יער, מאת: ג'ון קרנקו, 1971, צילום: מולה הרמתי

"נקודת השיא של התכנית הייתה יצירתה של הגברת הגדול בכבודה ובעצמה, מרתה גראהם [...] רינה שיינפלד העניקה לקהל הופעה של יופי צלול ושקוף, בשילוב עם הביצועים היפים של רינה גלוק ושל כל שאר חברי הלהקה." מנדל קוחנסקי, ג'רוזלם פוסט, 6.8.65.

במסעותיה הראשונים של בת שבע לניו-יורק (1972 ,1970) זכתה הלהקה לביקורות נלהבות ולהכרה רחבה כלהקה שעומדת בחזית המחול המודרני העולמי. עם זאת, הצלחתה של בת שבע בראשית שנות השבעים הייתה ראשיתו של משבר וחיפושי דרך בחיי הלהקה, ורק עשרים שנה לאחר מכן, כשאוהד נהרין נטל על עצמו ב-1990 את ניהולה האמנותי של הלהקה, חזרה בת שבע למעמד הבכורה העולמי שלה.

פרט למרתה גראהם גדולי הכוריאוגרפים בעולם שימשו כיועצים אמנותיים וכאמנים אורחים של בת-שבע. בין היתר חניכיה של גראהם רוברט קוהן, אתל וינטר, דונלד מק-קייל, לינדה הודס ויוצרים נוספים, כגון ג'רום רובינס ("תנועות"), חוסה לימון ("הגולים"), נורמן מוריס ("1-2-3"), כריסטופר ברוס, גלן טטלי ("הציידים האגדיים", "ריצ'רקרה"), טאלי ביאטי, ג'ון קרנקו ("עמי-ים – עמי יער") ועוד.

 

 

תנועות, מאת: ג'רום רובינס, צילום: מולה הרמתי

העבודה עם בת שבע הייתה חווייה בלתי נשכחת. ג'רום רובינס מספר על אותם ימים ראשונים: "בדרך כלל אני ידוע ככוריאוגרף שהכול רועדים מפניו. הלהקה היחידה שהצליחה להפחיד אותי, הייתה בת שבע."

בת שבע ואוהד נהרין
הרקדן והכוריאוגרף אוהד נהרין, נולד בקיבוץ מזרע ב-1952. הוא החל את דרכו כרקדן בת שבע והמשיך את לימודיו בג'וליארד. במשך עונה אחת רקד בלהקתה של גרהאם ועונה נוספת בלהקתו של מוריס בז'אר. בין 1980 ל-1990 בהן היה נהרין פעיל בסצנת המחול בניו-יורק קיבל הזמנות מלהקות מחול מובילות ברחבי העולם: הוא שיתף עם פעולה ירי קיליאן מתיאטרון המחול ההולנדי, והוזמנו ממנו יצירות על מלהקות כמו בלטט קולברג, בלט האופרה של ליון, בלט פרנקפורט ועוד. נהרין, בעל השכלה מוזיקלית, שיתף גם פעולה ביצירת המוזיקה ברבות מעבודותיו. נהרין משתף פעולה עם מעצב התאורה במבי, ומעצבת התלבושות רקפת לוי.
מאז 1981 תרם נהרין יצירות לבת-שבע כמעט מדי שנה: "ביניים," "משהו משותף," "חפלחץ," בעקבות מלחמת לבנון הראשונה.

 

 

אוהד נהרין, צילום: גדי דגון

סגנונו של אוהד נהרין
הסגנון שאוהד נהרין הביא לבת שבע מכיל יסודות עכשוויים של תרבות רוק צעירה ובוטה. התנועה דורשת הקרבה רבה מהרקדנים, לעיתים מסכנת אותם. המראה על הבמה אינו מהוקצע, והתלבושות הסמרטוטיות לעיתים תומכות בכך. את כף הרגל היחפה שאפיינה את המחול המודרני של ראשית המאה העשרים, ואת נעל הבלט שחזרה למחול הגראהמי, מחליפות נעליים כבדות, לעיתים נעלי עבודה, במחול של אוהד נהרין. חלק חשוב בסגנונו של נהרין הוא האילתור וחופש הביטוי של הרקדנים (הוא יצר לשם כך דרך עבודה מיוחדת המכונה "גאגא", זוהי שפה המשמשת לאימון הרקדנים והמחליפה שיטות מסורתיות של שיעורים וחזרות). שפת המחול של נהרין ישירה, נוסעזת, כנה וכוחנית. זהו סגנון חסר מנוחה התר בלי הרף אחר תנועות וצורות חדשות, מתאפיין ביומיומיות ובלהט תוסס ומיוחד. נהרין פתוח לרעיונות בלתי שגרתיים כמו דיבור או נגינה של רקדנים במופע המחול. יש האומרים כי נהרין יוצר סימפוניה מורכבת מתנועות פשוטות.

ההצלחה הגדולה של בת שבע
ב-1990 התמנה אוהד נהרין לתפקיד המנהל האמנותי של בת שבע. נהרין גיבש קבוצה ייחודית של רקדנים והוביל את הלהקה להצלחה בין לאומית הנמשכת עד ימינו.

פריצת הדרך של נהרין הייתה ביצירה "קיר" בשיתוף עם להקת הרוק הישראלית "נקמת הטרקטור" בהזמנת פסטיבל ישראל שנערך בירושלים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הכיר הקהל הישראלי את בת שבע החדשה – נועזת, סוחפת וחושנית. בת שבע בלבושה החדשה סחפה לאולמות המופעים קהלים חדשים, והיא מרבה לערוך סיורים ולהופיע בכל רחבי העולם. לצד בת שבע הבוגרת פועל אנסמבל בת שבע, הלהקה הצעירה שמטרתה טיפוח דור חדש של רקדנים וקידום כשרונות בתחום הכוריאוגראפיה, העיצוב והמוזיקה. אנסמבל בת שבע היא להקה דינמית בעלת זהות עצמאית הפועלת במקביל ללהקת האם ואף היא מופיעה ברחבי העולם. ב-1999 נחנך ביתה החדש של בת שבע במרכז סוזן דלל שבנווה צדק. 

 

 

הורה של אוהד נהרין, צילום: גדי דגון

יצירה של נהרין לדוגמה: אנאפאזה, 1993
אחת מהבולטות ביצירותיה של בת שבע תחת שרביטו של נהרין הייתה טקס הפתיחה של פסטיבל ישראל בירושלים, 1993. בדצמבר אותה שנה היא קיבלה את שמה הסופי "אנאפאזה" (שלב בהתפתחותו הביולוגית של התא) והוצגה בתל אביב. מאז הוזמנה לניו יורק, טוקיו, אמסטרדם, ברצלונה ועוד. בעשר השנים הראשונות להצגתה צפו ביצירה מעל ל-350,000 בני אדם. המופע משלב מחול, תיאטרון, מוזיקה ווידיאו ומציג יסודות סותרים: הקונפורמי והראוי מול השתוללות כמיטב התעוזה של נהרין.

ביצירה משלב נהרין בין הטקס הרשמי, ההיענות למוסכמות ולמשחק, מופיעים בה עשרים וחמישה רקדנים ונוצר אפקט של מסה גדולה על הבמה. התנועה, על אף היותה וירטואוזית, שואפת לטבעיות ואף עשויה להבליט את האנושיות והחולשה שבגוף הרקדן. תפקיד ייחודי הוא תפקידו של מנחה הערב, בעל מבטא זר שעושה את תפקידו במגוון של סיטואציות בלתי רגילות ואשר קורא טקסטים בלתי שגרתיים אום כתב נהרין. לרקדנים מצטרפים על הבמה מבצעים נוספים, מוזיקאים, ונהרין עצמו מנגן בגיטרה חשמלית ושר. המוזיקה משלבת קטעי מוזיקה מוקלטת ומוזיקה חיה ומקורית. גם התפאורה מיוחדת: במה שחורה ומאחוריה פודיום מוגבה. בקטע "אחד מי יודע" הרקדנים ישובים על כסאות עץ פשוטים, יש שימוש במיכלי מים גדולים. הבמה מתלכלכת בבוץ, יש שימוש בשלטי עץ, מכונת עשן, בלונים וקונפטי. התאורה מדמה את מופע המחול למופע רוק, או אולפן טלוויזיוני. הרקדנים עצמם משתמשים בפנסים. התלבושות נראות כלקוחת מ"שוק הפשפשים". סרט וידיאו מוקרן על גופה של רקדנית עטויה סדין לבן. בעזרת מנחה הערב מתקיים שיתוף אינטראקטיבי של הקהל במופע.

המרכיבים המיוחדים של "אנאפאזה" ממחישים את דרך היצירה של נהרין ביצירה זו וביצירות אחרות שיצר עם בת שבע. הוא לוקח חומרים מוכרים מהמציאות, מעבד אותם ומפיק מוצר חדש שחושף את הפוטנציאל הטמון בהם.

עבודות נוספות
בין יתר היצירות משל אוהד נהרין שהועלו בבת שבע: "מבול" (1992) "זינה" (1995), "יאג" (1996) "סבוטאז' בייבי" (1997), "זאצ'צ'ה" (1998), "וירוס של אוהד נהרין" (2001), "ממותות" (2002), "דקה דאנס" (2002), "שלוש" (2005) ו"מקס" (2007).

שרון אייל (נ. 1971) היא כוריאוגרפית הבית של הלהקה ורקדנית במשרה מלאה. יצירות משלה כגון "LOVE" (2003), "Quiet Vilage" (2004) ו"ברתולינה" (2006) ו"מקארובה קביסה" (2008) מוצגות לצד יצירותיו של נהרין. חלק מיצירותיה, וביניהן "Pan" (הרמת מסך 2001), "After Love" (2003) מועלות על ידי אנסמבל בת שבע.

במרוצת השנים העלתה בת שבע בניהולו של נהרין יצירות רבות נוספות, והיא אף מארחת ללא הרף כוריאוגראפים ויועצים אמנותיים, מהשמנא והסלתא של יוצרי המחול בעולם.בין היוצרים הבינלאומיים ששיתפו פעולה במשך השנים עם בת שבע: ירי קיליאן מהולנד, הפיני טרו סרינאן, הסלובאני איצטוק קובאץ', וים ונדקבייס הבלגי, ביל פורסיית' מגרמניה, רוברט קוהן האמריקני ועוד.

על רקדני הלהקה כיום נמנים: אנדרסון בראז, ארז זוהר, בובי סמית, גיא שומרוני, גילי נבות, דניאל אגמי, טליה לנדא, יניב אברהם, יערה מוזס, ליאו לרוס, מאמי שימזאקי, מתן דוד, נועה צוק, ניר בניטה, סטפן פרי, עדי זלטין, קרולין בוסרד, רייצ'ל אוסבורן, שני גרפינקל, תום וינברגר.

 

בראשית שנת 2010 מונתה עדי סלנט שרקדה בעבר בלהקה למשנה למנהל האמנותי של להקת המחול בת שבע.

מקורות:
גלוק רינה, להקת המחול בת-שבע 1980-1964, (תרגמה מאנגלית רחל אהרוני) כרמל, ירושלים, 2006.
לוטן תמר, עבודה סמינרית "אנאפזה", בית הספר לתקשורת, המכללה למנהל, תל אביב, 2003.
מנור, גיורא, בת-שבע, ספינת הדגל של המחול הישראלי, מתוך מחול ישראלי (עורכים: גיורא מנור ורות אשל) רבעון לענייני מחול 4, זום הפקות תל-אבי, 1994.
אתר בת שבע באינטרנט - http://www.batsheva.co.il