דרך החיים בתרבות הסינית. "באוקיינוס הצפוני שוכן דג ושמו קון. מי יודע כמה אלפי מילין גודלו של קון. הוא הופך לציפור בשם פנג. מי יודע כמה אלפי מילין רחבו של גב הפנג. כאשר הוא מזנק ומרקיע לשחקים, כנפיו כעננים המכסים את עין הרקיע." הציטוט מאת הפילוסוף והמשורר הסיני ג'ואנג דזה נבחר לתאר את היצירה, ותנועות הרקדנים מהוות לו פרשנות.
היצירה נפתחת לצלילי פכפוך מים שמופיעים לפני כל פרק ביצירה. ארבעה רקדנים בלבוש שחור המכסה את כל גופם ניצבים על הבמה, האור פוגע בהם ומפעיל כל אחד מהם לריקוד סולו. החלקים החשופים היחידים בגופם הם כפות הידיים והראש, אך דווקא הפנים, החלק שבמבטא רגש יותר מכל חלק אחר בגוף, נשאר דומם ושקט לגמרי. התנועות מהירות, חלקות ומדויקות להפליא. הריקוד בקטע זה מזכיר יותר מכל את אמנות הלחימה קונג פו, אך הפעם אמנות לחימה זו איבדה את הרצון להילחם במישהו, ובביצוע של רקדן בודד היא נותרת אמנות בלבד.
הנוכחות של כל ארבעת הלוחמים/רקדנים על הבמה גבוהה ביותר, התנועות המהירות מדגישות את הניגוד בין השקט הפנימי, הסנטר המוחזק והפנים שאינן קפואות כתוצאה ממאמץ אלא דווקא להיפך – דבר אינו נוגע בהן ומגיע אליהן.
פכפוך המים נשמע פעם נוספת והבמה כמו נשטפת לפרק חדש. חמישה רקדנים לבושים במכנסיים שחורים בלבד כשחלק גופם העליון חשוף עולים לבמה זה אחר זה. הניגוד בין שני החלקים בא לידי ביטוי גם בתנועה עצמה, כאשר חלק גוף אחד זז בצורה גלית וזורמת והחלק הנגדי נשאר מוחזק. הרקדנים נעים על הבמה כגוף אחד. הפנים מופנות לאורך כל הריקוד אל הקהל וגם כאן אין בהן רגש.
הצבע השחור שפתח את המופע והפך לעירום חלקי, מתחלף כעת בצבע הלבן. הרקדנים עולים שוב בטור אל הבמה, עטופים בתלבושות לבנות שכמו מעופפות מעליהם. הם חוצים את הבמה ומחזיקים בידיהם מניפה שצידה האחד שחור והשני לבן, דימוי לאחד מהסמלים העיקריים בדאו – היין ויאנג. הניגוד בין הגברי לנשי, בין הקשה והרך. הניגוד הזה מגיע לסיומו בתנועת המניפה שמכילה את שניהם. הרקדנים מתרכזים כגוף אחד על מרכז הבמה והתנועות נהיות איטיות יותר ויותר. השקט הפנימי עובר כעת החוצה אל התנועה ואל הגוף. סיום שקט של הדרך, סיום של המסע ללא גבולות.
שבועה
היצירה השנייה שהוצגה על ידי חברי הלהקה היא "שבועה", שנושאה הוא הסמסרה הבודהיסטית – מחזור המוות והלידה. ביצירה זו ישנו סיפור, עלילה ברורה עם התחלה וסוף בתוך גלגל החיים. צליל של גונג פותח את היצירה, דמות עטופה בבדים אדומים מחזיקה חבל אדום שנקרע בבת אחת והריקוד נולד.
היצירה "שבועה" מורכבת מחמישה ריקודי סולו המייצגים בבירור מצבים במחזור החיים, אלמנטים בהוויה הבודהיסטית והסינית. התלבושות ביצירה זו מפוארות ומורכבות ביותר. בניגוד ליצירה הקודמת הרגש הוא אחד המרכיבים העיקריים שבאים לידי ביטוי. חיפוש, עצב ומשחק ניבטים בפניהם של הרקדנים ובגופם. הדמות הראשונה שעולה על הבמה נולדת מתוך המים, עשרות שכבות של בד כחול שקוף עוטפות את הרקדן, ומתוכן פורץ גופו של הרקדן, לעיתים כל מה שנראה הוא רק רגליו שמגיחות מעל.
מתוך יצירת "שבוע"
כל פרק הינו סמל, כל רקדן הוא דמות מיתולוגית. שניים מפרקי הסולו מרשימים במיוחד. הראשון הוא הלוחם שנושא על גופו כידונים. תלבושתו היא למעשה גם התפאורה שנמשכת מקצה אחד של הבמה ועד לקצה האחר. תנועות גופו מקוטעות, מתריסות כעס עצור וזעם. על אף היחס המגמד בין התלבושת לרקדן, הדמות עצמה נראית גדולה הרבה יותר. הרקדן משליך את גופו בזעם ונתלה בעזרת פיסות הבד שקשורות לגופו.
הסולו השני שמשאיר חותם על הצופה מסיים את חמשת הפרקים. על הבמה ניצב מוט תלוי, והרקדן משתמש בו כדי להגיע אל הקהל. רוחו של הרקדן יוצאת ועפה בחיפוש אחר משהו עלום ונסתר וגם כאן נעשה שימוש רחב במחוות של הפנים.
את היצירה מסיימת הדמות המסתורית שהופיעה בהתחלה, עטופה בבד אדום. החבל שנקרע בתחילה חוזר אף הוא וקושר את כל חמשת הרקדנים. הדמות האדומה מובילה את הרקדנים, כאשר כל אחד מהם שומר על זהותו ותנועותיו הייחודיים. הליכה איטית זו, הקטע היחידי בכל היצירה בה הרקדנים נמצאים בעת ובעונה אחת על הבמה, מהווה סוג של קרשצ'נדו ביצירה שבה כל החלקים נופלים במקומם. הפרקים הבודדים הופכים לסיפור שלם – מחזור החיים והמוות הגיע לסיומו ומתחיל שוב.
להקת המחול המודרנית מבייג'ינג זכתה לשבחים רבים והוכרזה כ"להקה החשובה ביותר בתחום המחול המודרני בסין", על ידי הניו יורק טיימס. מי שלמד תרבות ופילוסופיה סינית היה מוצא בשתי היצירות הללו פרטים רבים שנעלמים מעיניים מערביות, עושר של דימויים ועומק. מי שאינו מכיר על בוריה את התרבות הסינית זוכה להצצה נדירה לתוך עולם שונה ומרתק.
