הפלטפורמה שבה מדובר היא אותם מתקני וידיאו הכוללים מסכה מעוותת, זרועות הנושאות את המסכה המחוברות למקרן וידיאו המקרין על פני המסכה את פני הדמות הבריטית בזמן שרקדן ישראלי מגלם את תנועתה על הבמה. המתקן נישא בידי רקדן נוסף לבוש שחורים, הנע מאחורי הדמות כצללית.
"אני עובד על הפרויקט זה כחמש שנים. הרעיון נולד עוד כשהייתי בהולנד ויצרתי מופעים ששילבו בין תיאטרון וקולנוע. השתמשתי אז במסכים שקופים, שילוב בין שחקן חי ושחקן מצולם, הקרנה פוליפונית."
- מה היו מקורות ההשראה שלך
"בראש ובראשונה לורי אנדרסון, האמנית הבינתחומית החלוצית שבשנות השמונים יצרה את בית האמיצים. העניין שלי במופעים מסוג זה התחיל כבר אז, עוד בילדות, על אף שההשכלה שלי היא מוזיקלית ולא קשורה לווידיאו וקולנוע, התעסקתי בזה מאז ומתמיד, מאז שקניתי את המקינטוש הראשון שלי ב-1990. השראה רבה שאבתי גם מויליאם פורסיית, כוריאוגרף שהרבה להשתמש בווידיאו, מהמלחין סטיב רייך, מקבוצת התיאטרון מניו-יורק, ווסטר גרופ ומתיאטרון קומפלסיטה הבריטי. השראה למסכות ניתן למצוא באמן הפלסטי הבריטי טוני אוסלר שמקרין על גבי בובות ויוצר שילובים מעניינים של בובה והקרנה, אבל באופן סטטי – היצירות שלו מוצגות בגלריות. אותי עניין לקחת את האפשרות הזאת לבמה, לתנועה, ליצור דמויות מוקרנות בקונטקסט דרמטי."
- כיצד נוצרו המסכות?
"בדיעבד, רעיון הפנים המוקרנות הוא רעיון קצת מתבקש אפילו, אבל בתחילת הדרך לא היה לי כל מושג איך זה ייראה, והפיתוח של המסכות נעשה בלול במושב בהרי ירושלים, בסדנה של המעצב התעשייתי עידו ברונר המלמד בבצלאל."
- כיצד מימנתם את עצמכם בתחילת הדרך?
"גייסנו כספים מקרנות, ולמחייתי עשיתי סרטי תדמית ופרסומות. כרגע אני מתמקד יותר בתיאטרון ובשנה הבאה אני מוזמן לעשות פרוייקט גדול עם התזמורת הסימפונית של המבורג לקראת פתיחת עונתה הבאה."
- גם שם תשתמש במסכות?
"לא. בהמבורג יהיה שילוב אחר בין וידיאו ומוזיקאים."
- מתי יצאתם מהלול בהרי ירושלים?
"ההזדמנות נוצרה בקיץ 2005 כשעופרה גנור ממסעדת מנטה ריי בחוף ימה של תל אביב ערכה פסטיבל מוזיקה וקולנוע. עופרה סייעה לנו הרבה ואפשרה לנו להעלות את הפיילוט בפסטיבל שלה. שם הצגנו בפעם ראשונה דמות מוקרנת, הדמות הראשונה מאדם חד המימד – לורה, ואת התפקיד על הבמה גילמה הזמרת היוצרת ויקטוריה חנה. אחרי השקת הפיילוט ידעתי שיש לנו ביד כלי שאפשר להשתמש בו במופע באורך מלא. באותה שנה התחתנתי והתרכזתי בחיי המשפחה. זה היה זמן מתאים לפיתוח הסיפור. ישבתי בלילות וכתבתי את שלד העלילה."
חזרות ראשונות
במקביל לפיתוח הסיפור ערך דניאל לנדאו חזרות, פעם בשבוע, עם רקדנים מתנדבים בבמת מיצג. "עבדנו על שפת התנועה," הוא אומר, "למדנו לתפעל את המסכות וגיבשנו את השפה הבימתית. באותה תקופה יצרתי דיאלוג מעניין עם הדס אפרת, מרית ישראל אלית ובר, הדס, ממקימי בית הספר לתיאטרון חזותי הוא אמן מיצג שיש לו ניסיון בבונראקו, תיאטרון יפאני שבו שלושה בובנאים מפעילים בובה אחת. מרית היא אמנית בינתחומית חשובה ומעניינת ואלית היא בובנאית מנוסה. בדיאלוג הזה הבנו איך ליצור אשלייה מחד, ומאידך לחשוף חלק מהתהליך. אני לא מסתיר הכול. העבודה עם המסכות גלויה לקהל, והקהל שותף לתהליך. אני לא עסוק רק בהצגת הקסם כמו פיליפ ז'נטי. הדמות המפוצלת שנוצרת: ראש בריטי, גוף ישראלי, מפעיל שהוא דמות שהיא צללית – כל אלה מתגייסים לרגע הדרמטי שבו הדמויות קמות לתחייה. בדיאלוג עם הדס, מרית ואלית החלטנו גם על שם היצירה: אדם חד המימד, וקראנו ברצינות את מרכוזה, שכתב ספר בשם זה, ומדבר על הצמצום הרגשי של האדם המודרני."
חזרות עם הרקדנים בארץ
צילומים באנגליה
הסיפור קרם עור וגידים והפך להיות סיפור ביוגרפי למחצה על משפחה בריטית. "אמי בריטית וכל החיים שלי הייתי על קו תל-אביב - לונדון. גדלתי בבית בריטי למחצה. החלטתי לקפוץ למים ולצלם באנגליה. לא היה פשוט להשיג שחקנים אנגלים. הפצתי את המסר בקרב קהיליית השחקנים הבריטים, ובאוגוסט 2008 נסעתי יחד עם אריאל אשבל, שהצטרף אלי כעוזר במאי, לערוך אודישנים בלונדון. הגיעו 60 מועמדים ובחרנו קאסט של 11 שחקנים, ביניהם בוגרי בית ספר וותיקי בי.בי.סי. עם רקע וניסיון מגוון. וקבענו תקופת חזרות ומועד לצילומים באוקטובר 2008."
- מה קיבלת מהשחקנים הבריטים?
"תהליך העבודה איתם היה מאוד מעניין. הגעתי ללונדון עם שלד העלילה. הכול היה מוגדר, פרט לדיאלוגים, ואותם פיתחתי יחד עם השחקנים. ידעתי שמדובר בסיפורה של משפחה שאינה מתפקדת, בדמויות שאינן אומרות מה שהן חושבות, שפועלות מתוך יצר הישרדות. דמות הפולש המסתורי כבר היתה קיימת. עשינו תרגילים של דינמיקה קבוצתית עם השחקנים. עם השחקן שמגלם את היצור המסתורי עבדנו בנפרד, והצגנו אותו לפני יתר השחקנים באחת החזרות המאוחרות. הוא היה מוטל על רצפת חדר החזרות וחרחר. הוא נראה ליתר השחקנים כמו הומלס, ובצורה בריטית אופיינית הם לא אמרו דבר וגילו סימני אי נוחות בריטיים. את התגובות האלה הפנמתי לתוך העבודה. יש בעבודה הזאת מימד דוקומנטרי: המדיום מאפשר אספקט ריאליסטי (קולנועי) בתוך עולם התיאטרון. לדוגמה, קטעים רבים מתוך המופע הם ראיונות חושפניים שערכתי עם השחקנים. שאלתי מה הם חושבים על הדמות שהם מגלמים. הם סיפרו סיפורים אישיים, חוויות משפחתיות שלהם. ואחר כך, בחדר עריכה שילבתי את הסיפורים האלה בתוך המארג הנראטיבי של המופע."
- אני חייב להודות שזה עובד, אבל אף אחד לא יכול להגיד שהוא הבין את הכל.
"יש לעבודה הזאת אספקט מופשט והסיפור נשאר פתוח, מלבד המחסום של השפה."
- המופע מתחיל בהומור בריטי נחמד, ומתגלגל לרגעים מעיקים מאוד.
"הסיפור מעיק, זו לא קומדיה. עידו ברונו אמר שהסיפור היה חסר תקווה עבורו. זה מה שרציתי ליצור, את החיוך הזה שלאט לאט הופך לתחושה מטרידה."
חזרות בארץ
העבודה עם הרקדנים
"חזרתי לארץ," אומר דניאל לנדאו, "ערכתי את 70 שעות חומר הגלם שצילמנו וצמצתי אותם לאורך של שעה. התחלנו תהליך מעניין של אינטרפרטציית הדיאלוגים לתנועת רקדנים על הבמה. הרקדנים, רובם ככולם רקדנים יוצרים, הם בעלי רקע וניסיון מגוון: רקדנים מלהקת בת שבע, רקדנים מלהקת ניר וליאת בן גל, וכאלה שבאו מרקע של קרקס."
- איך עובדים על רעיון כל כך כבד מול מספר רב כזה של יוצרים?
"היה לי חשוב לשמור על אינטימיות התהליך בכל שלבי היצירה, ובכל רגע נתון הייתי עסוק באספקט אחד, כי אחרת באמת הייתי מאבד את הידיים ואת הרגליים."
- איך מצליחים להעלות ערב כזה בלי אף תקלה טכנית?
"גם עם הטכנולוגיה היה לי קשר אינטימי, הטכנולוגיה היא כלי הנגינה שלי. התרכזתי מאוד בצד הטכנולוגי והוא נהייה חלק מהרשת הזאת של המופע. לא הייתי לבד בסאגה הזאת. קיימתי תהליך רצוף של דיאלוג עם ג'קי שמש, התאורן, שמתגורר בלונדון, הוא היה איתנו משלב האודישנים עד למונטז' הסופי. הוא היה חלק מהדיאלוג הקונספטואלי, עוד לפני העבודה העיצובית. דיאלוג דומה היה לי לכל אורך הדרך עם דני מאיר, מלחין היצירה, שהוא חבר שחי איתי בהולנד, עוד כשהיינו סטודנטים בהאג, והיה שותף לעבודות קודמות שלי. הוא מלחין מוכשר ומוזיקאי-סאונד בחסד עליון. יצאנו יחד לדרך כשהיינו סטודנטים עניים והדברים הגיעו לידי כך שאנו מופיעים יחד על במות מרכזיות. לאחר ההופעות בסוזן דלל אנחנו מתכוונים לצאת לסיבוב הופעות באירופה."
- אתה מתכנן מופע נוסף עם מסכות?
"מוקדם לדבר על המופע הבא אבל מתבשלים רעיונות להמשך פיתוח של פלטפורמת המופע שיצרנו."
- כיצד אתה רואה את המופע הזה בין יתר המופעים שיצרת?
"אין ספק שזהו פרויקט חיי, אבל אין אפשרות לנוח על זרי הדפנה ולהתייחס לזה כאל פרויקט חיים. אתה פשוט עושה את זה. זה הפרויקט הכי מרתק שעשיתי. המשפחה שלי נכנסה לזה, מיכל שכתבה חלק מהמוזיקה ושנסעה איתי ללונדון, עם בתי אלמה, עוד לפני שאמיל נולד. חלק מהרעיונות של אלמה בתי השתלבו בפרויקט."
- ומה אתה יכול לומר על עתידו של הפרויקט?
"אנחנו בינתיים בלי גב, ומקווים ליצור קהל שיהווה תשתית להמשך קיום המופעים והפלטפורמה."
