הוא רקד בבלט פרנקפורט, להקת המחול טווילה תארפ, בלט פלד ועוד. שומאכר ידוע ביכולת האלתור שלו והוא מקיים סדנאות אלתור בכל רחבי העולם.
מייקל שומאכר, צילום: Jaap de Graaf
ב-2008 זכה בפרס ברבור הזהב ההולנדי לרקדן מצטיין. את דרכו ככוריאוגרף החל ב-1990 כשיצר את "Splendor shed" עבור רקדני בלט פרנקפורט. משנת 1997 יצירותיו עולות בקביעות במסגרת פסטיבל המחול ההולנדי. ביצירה "סוף נגיעה תחילה" מייקל הוא לא רק הכוריאוגרף אלא גם רקדן.
ירי קיליאן נולד בפראג שבצ'כיה. את הכשרתו כרקדן קיבל בבלט שטוטגארט בגרמניה. בשנת 1973 החל לנהל את NDT בהולנד, אשר נוסדה ע"י רקדנים שפרשו מלהקת הבלט של הולנד במטרה להקים להקה חדשנית וייחודית המשלבת את הטכניקה הקלאסית, המודרנית והעכשווית. בזכות קיליאן התפתחה הלהקה והתבלטה בסגנונה ובשפת התנועה הייחודית שלה, ונחשבת כיום לאחת הלהקות הטובות בעולם.
ירי קיליאן, צילום: Sabine Kupferberg
"סוף נגיעה תחילה" היא אחת היצירות הבודדות שירי קיליאן יצר מחוץ לכותלי הלהקה. הרקדנים ביצירה הם יוצאי להקת NDT.
16.10.09, 14:00, סוזן דלל. התפאורה גלויה לקהל הנכנס לאולם ומהרגע הראשון נגלה לעיני הצופה חדר מהמאה ה-19, חדר בבית שלא ביקרו בו זמן רב. על הרצפה יריעות בד לבנות, וחלק מהן מכסה גם רהיטים ישנים: שולחן כתיבה, כיסא נדנדה וכורסא. בעומקו של החדר קיר שחור ובו חלון, דלת ומראה. החדר ספוג זיכרונות, אפלולי, מסתורי ומצמרר.
משתרר חושך מוחלט והמופע מתחיל. מהחשיכה יוצאת רקדנית הלבושה שחורים כשידיה אוחזת בפמוט. להבתו העדינה והמהפנטת של הנר מובילה את עיני הצופים במסלול פתלתל לעבר שולחן הכתיבה. האור עולה ושש דמויות קפואות מישירות מבט אל הקהל. התלבושות והתסרוקות בסגנון המאה ה-19: הרקדניות בשמלות נפוחות והגברים בחליפות מחויטות.
בלי לנוע ממקומן כל אחת מהדמויות בתורה עוצמת עיניים. היצירה מתנהלת לה בזמן אחר, מושהה, ב-Slow Motion. הדמויות נעות באיטיות רבה כך שניתן להבחין בכל הבעה וכל תנועה. גם הסיטואציות שנוצרות והאינטראקציה בין הדמויות מאוד ברורה.
הקהל יכול לחוש ברגשותיהן העמוקים ביותר של הדמויות ולחוות במלואם את התהליכים והתהפוכות הנפשיות שעוברות עליהן במהלך היצירה. כלפי חוץ נראות הדמויות מאופקות, שמרניות, יפות, מאושרות, נהנות מהחיים על גבול המושלמות, אך כשחולף הזמן מבינים שזו רק מסכה, שמסתירה הרבה כיעור. הדבר דומה לסיפורים של צ'כוב שבהם הדמות חולמת על חיים טובים אך אין להן סיכוי להגיע לשם. האושר בלתי אפשרי, מפני כל חלום שמתגשם הופך בו ברגע לחלק מהשגרה המדכאת, האפורה, היומיומית המהווה תהליך הרסני וממית.
בנקודת מפנה ברורה, עוברות הדמויות מהצד היפה והאלגנטי לצד המכוער והאפל: התנועות הקטנות, השלוות והמאופקות הופכות לתנועות גדולות, הרקדנים מסתכנים בנקודות שיווי משקל קשות ומאתגרות, כגון שכיבה מאוזנת לרצפה על גב הכורסא, עמידה על כיסא נדנדה, עמידה על רגליו הצרות של השולחן ועוד. בנקודת מפנה זו מתעוררת תחושת מתח וחשש שמא יפלו. מבחינה תיאטרלית, מכאן ואילך מבינים שהבעות הסיפוק, הקלילות והשמחה הן שקר. מעתה נראות הבעות של עצב, חרדה, דיכאון ובדידות.
בנקודת מעבר זו נחשפים באחת הצדדים הקודרים והנוירוטיים של הדמויות, שדעתן נטרפת עליהן לפרקים, הן מאבדות שליטה: אחת הגבירות כבר לא שותה להנאתה אלא מטביעה את יגונה בשתיית האלכוהול, אחרת שקראה ספר ב בנעימים קורעת, מקמטת, לועסת ושורפת את דפיו.
המראה האלגנטי של הבמה הופך משלב זה לכאוטי. הרהיטים והחפצים זרוקים בערבוביה ומאבדים את ייעודם: אחת הרקדניות יושבת על משקוף הדלת, השולחן הפוך ועל רגליו עומדים שני רקדנים, רקדנית אחרת יושבת על עדן החלון שפלג גופה העליון "זרוק" מעברו השני והמראה אינה משקפת עוד את הפרסונה החיצונית אלא גורמת טירוף דעת לכל מי שמביט בה. כל משמעות, תפיסה ופרשנות אנושית שהייתה לחפצים ולהגדרה מהי התנהגות נאותה מתעוותת ואובדת. נגינת הפסנתר הענוגה והרכה שליוותה עד כה את היצירה מתחלפת בצלילים אלקטרונים צורמים – חריקות, מיתרים וקולות לחש ברקע.
לקראת סוף המופע יורדות הדמויות מהבמה ומושכות את יריעת הבד. בתמונה הסוריאליסטית שנוצרת החפצים שטים לקדמת הבמה. הדמויות חוזרות לבמה ותופסות אותם מקומות שבהם התייצבו מלכתחילה. אחת הרקדניות מקישה קלות באצבעותיה על גביע היין ובהדרגה האור נכבה ורק להבת הנר ממשיכה לבעור כסמל לחיים ולמוות.
סוף נגיעה תחילה הוא מופע מרשים ומהפנט, הצופה נשאב למציאות אחרת שכלליה אלטרנטיביים ויש לה זמנים משלה. זוהי יצירה מדוקדקת, מחושבת ומהודקת. הרקדנים והרקדניות מפגינים יכולת פיזית ותיאטרלית יוצאת דופן, המוזיקה חוברת עם המתרחש על הבמה ללא גמגומים, ואין מילים לתיאור הכוריאוגרפיה. שלמות כזו אסור לפספס.
